<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ר' חנינא בן גמליאל</h1>
<h2>דף ה:</h2>
וגרס' במס' גיטין פ"א [ז' ע"א] א"ר אבהו לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך [ביתו] שהרי אדם גדול הטיל אימה [יתירה] בתוך [ביתו] והאכילוהו דבר גדול ומנו ר' חנינא בן גמליאל האכילוהו ס"ד השתא בהמתן של צדיקין אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן צדיק' עצמן לא כ"ש אלא בקשו להאכילו אבר מן החי. ופי' דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים בדבר שאין יכולין לשמור כגון זו שאין לאדם גדול כמוהו לראות ולעמוד על תבשילין וכן כמה דברים אבל בדבר שאדם גדול יאמר אע"פ שגזרו חכמים גזירתם שלא לעבור על דברי תורה כגון לא יקרא לאור הנר שלא יטה [שבת י"ב ע"ב] וסומך על עצמו שיזהר בדבר שלפי שעה יבוא לידי איסורא דאורייתא בכה"ג לא, דומיא דר' ישמעאל בן אלישע שקרא ובקש להטות או הטה כר' נתן דכיון דמשים עצמו על דברי תורה כהדיוט מיבעי ליה לאזדהורי בנפשיה ואין להקשות מהערמה דרב הונא בר חליון או רב הונא בר חיין דגרס' בפ"ר אליעז' [שם קל"ט ע"ב] דצורבא מרבנן לא אתי למיעבד [ל]כתחילה, דהתם כיון דהוא יודע לא אתי על ידי הערמה לעבור, אבל דבר שבא בפתאום בהסח הדעת לעבור על דברי תורה כגון במדורה [שם י"ב ע"ב] דאמר רבא אפילו עשרה בני אדם אסור אפילו לצורבא מרבנ' אסור, ואין נ"ל תירוץ שמתרצים דלא שייך הא אלא באכילה דוקא ומשום הכי לא פריך הכא, דמאי שנא. והא דאמר ר' אלעזר בר' יוסי [כתובות כ"ח ע"ב] שפעם אחת בקשו להעלות עבד ליוחסין על פי ופרכינן השתא בהמתן של צדיקים וכו' והתם לאו משום [אכילה] פריך הכי דהא פשיטא דאותו עבד עבד של כהן היה ואוכל בתרומה היה ואין בימי ר' אלעזר בר' יוסי שום תקלה דאכילה אלא ביוחסין דאילו קדשי מקדש כגון אכילת קדשי קדשים שנאכלין לזכרי כהונה בלבד לא היה בימי ר' אלעזר בר' יוסי, א"כ מה תקלת אכילה היה בעדותו, ואם הדוחה ירצה לומר כי פסול יוחסים דבר גדול הוא גם זה אינו, כי איסור כרת כגון הטיית הנר גדול מזה, היל' בדבר שהאדם ענין אנוס התם שייך למיפרך, אבל בדר' ישמעאל לא שייך, וכן נמי ביהודה בן טבאי שהרג עד זומם [מכות ה' ע"ב] כיון שהיה שם שמעון בן שטח שהיה ממופלא ב"ד היה לו לדון גם על פיו, מיהו אין מכאן ראייה כך ולא כך דאם לעולם אין תקלה באה ע"י צדיקים א"כ יש להקשות היאך יורו ב"ד לאכול חלב ולעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ואפילו בהוראת ע"ז, וכן כהן גדול, וכן חזקיהו מלך יהודה שהיה חסיד גמור ואכלו את הפסח בלא ככתוב [דברי הימים-ב' ל'] על ידו וכ"ש חמץ [פסחים נ"ו ע"א], והכא לא שייך למימר אתם אפילו שוגגים אפילו מזידים דא"כ למה הכתוב מעיד בלא ככתוב, כת' וכתוב הוא, הילכך היה לנו להקשות מכאן בדברי הכל אלא על כרחיך בהוראה לא שייך שבכל דבר שנותנין דעת להורות והכוונה להעמיד הדבר על דין תורה כמה שגו בדבר זה כגון צרת הבת וקיימא לן נמי מסקנא דעשו ב"ש כדבריהן והעיד ר' יהושע על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלם והן בני צרת הבת ומהן כהנים גדולים כדאיתא בפ"א דיבמות [ט"ו ע"ב] וכמה אכילת קדשי קדשים לב"ה במיתה והתרומה וכן ההיא נמי דשלהי האשה רבה [יבמות צ"ו ע"ב] במחלקת ר' אלעז' ור' יוסי בנגר שיש בו קלוסטרא ונקרע ס"ת בחמתן ובית הכנסת נעשה בית ע"ז כמו שאמר להן ר' יוסי בן קיסמא דהתם בהוראה נחלקו, כמו שנחלקו ב"ש וב"ה בי"ח דבר שבירושל' [שבת פ"א ה"ד] מפר' כשנעצו חרב בבית המדרש שהיו ב"ש הורגין בתלמידי ב"ה, לפיכך נראה כי לא שייך לומר כן בהוראה, הואיל ואמרה תורה כי יפלא אחרי רבים להטות [שמות כ"ג] עמדה תורה על העתיד, כהא ההיא דאקשתא ואייתרא [חולין נ' ע"א] דהוא איסור כרת ובני ארץ [ישראל] אכלי ליה ובני בבל לא אכלי, וכן פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא [שם מ"ט ע"ב] בחלב תותב קרום ונקלף וכמה וכמה כיוצא בזה, בההיא דפליגי ב"ש וב"ה [נדה י"ט ע"א] במראה דמים שהן כמימי תלתן וכמימי בשר דב"ה מטהרין וב"ש מטמאין דאתי לביאת זבה ולקלקול מניינה או כמר או כמר הואיל ועשו כדבריהן, היל' בכל הוראה לא שייך למימ' אין תקלה באה על ידיהן, דא"כ חנניה בן אחי ר' יהושע שעבר שנים בגולה [ברכות ס"ג ע"א] כמו שכתב' למעלה וקלקלו חכמים כל מועדים ע"י עיבורו כמו שכתבתי בסדר אחיה דשלחו רכב בסוס הן דמטא מטא והן דלא מטא נהגו בקלקול [ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח]. גרסי' בגט פשוט [ב"ב ק"ס ע"א] ר' חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתב עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשות[ו] (מקושר) [פשוט] רשב"ג אומ' הכל כמנהג המדינה, ובגמרא [שם קס"ד ע"א] השיב ר' לדברי ר' חנינא בן גמליאל ולא קאמר השיב ר' לדברי ר' חנינא אחי אביו ואעפ"י שאין ראייה כל כך מיהו היה לו' כך אם רבן גמליאל אביו, עוד אני חוזר לפרש שאין תקלה בא על ידי צדיקים בכלל, כל דבר שהצדיק יודע בו שאסור ונזהר בו אין תקלה באה לו, ואם אינו נזהר אפילו באיסור דרבנן לא שייך למימר הכי, אבל בהוראה לא שייך שהרי קבלתו כך כגון ר' שמעון שאכל ספחים של שביעית [פסחים נ"א ע"ב] והוראה עצמה דוקא ע"י מומחה סומכין אבל על פי תלמיד אין סומכין אלא א"כ נתן לו רבו רשות כההיא דפ"א דסנהדרין [ה' ע"ב] אותו תלמיד שלא דקדק בין מי ביצים ובין בצעים ובאה תקלה על ידו שלשו עיסותיהן בטומאה, והמשכיל בההיא דפ"א דנדרים [י' ע"א] דתניא א"ר יהודה חסידים הראשוני' היו מתאוים להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן והיו נוזרין וכו'. ועל הוראות מומחין סומכין כגון במקומו של ר' יהודה בן בתירה היו אוכלי' בשר עוף בחלב [שבת ק"ל ע"א] ובמקומו של ר' אליעזר כורתין עצים בשבת לעשות פחמים ולעשות ברזל לאיזמל של מילה וא"ר יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כר' אליעזר והיו מתיה מתים בזמנן, ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על המילה ועל אותה העיר לא גזרו, ורובן יורו על השאר, וההולך ממקום שנוהגין בו איסור צריך לנהוג כך, וההולך ממקום מנהג קל למקום חמור ודעתו לחזור נוהג כמנהג מקומו, כדאיתא בהכל שוחטין [חולין י"ח ע"ב] ובפ' מקום שנהגו [פסחים נ' ע"א], ובדבר שחכם מתיר וחבירו אוסר אין חבירו המתיר רשאי להאכילו מאי דלא סבירא ליה שאף זה נקרא תקלה, כדאיתא בהכל שוחטין [חולין ה' ע"ב] דאמר רב נחמן בר כהן אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל משחיטת כותי ועיין שם. וכן ההיא דכל הבשר [שם קי"א ע"ב] דגים שעלו [בקערה] דשמואל שרי ואמ' רב התם חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא סבירא לי.
